
חלקם חולמים לחנוק אתכם.
חלקם מעריצים את היכולת הנדירה שלכם להוציא שרטוט ראוי. ממש בקצה השרשרת האנושית שהופכת את ההזיות שלכם למציאות נמצאים המרכיבים והמתקינים – אנשי ונשות השטח – אלה שצריכים להתמודד עם

ארבע שנים של לילות לבנים,
מתח, עצבים, ומגוון משברים.
בין לינארית למד"ח הראש מתפוצץ
וגם בתכן מכאני לא הכל נוצץ

"ערן, ברוך הבא לחברה.
מקווים שקיבלנו את הרושם הנכון עליך, אבל רק למקרה שלא, הנה מוצר רציני שאנחנו עובדים עליו, וצריך לנייד אותו במחסן מצד לצד. ניתן לך לתכנן עגלה לזה, ואם תפשל, מקסימום נפטר אותך. לא מ

פורום מו"פ. נוכחים המנכ"ל, סמנכ"ל, ראשי מחלקות, תותחי על בתחומים שונים, ושאר קודקודים. ואני מנסה להיבלע בצללים, עמוק בתוך הכסא.
וכמובן, המנכ"ל פונה אליי. "כבר חצי שנה שאתם מנסים לייצר את החלקים האלה.

הראשון – רק ביטחוני.
השנייה – רוצה לנהל פרויקטים.
השלישי – העולם שלו ירוק – חייב אנרגיות מתחדשות.
הרביעי – חולה על אווירודינמיקה.
החמישית – חולה מאווירודינמיקה, מעדיפה מכשור רפואי.

איכשהו, כבר חודשיים שאני נפגש המון עם שוק "הבשר" (או שוק התעסוקה).
בין חברים ואשתי (האהובה) שמחפשים לשנות, דרך סטודנטים שאני מנחה, וכלה במועמדים שאני מראיין. רואה את הקשיים והדילמות, וצובר קיתונות משל

2003. אני כלבויניק במחסן/אולם ייצור של חברת הנדסה ביטחונית.
מכין ארגזים למוצר שמתייבש במצבעה.
הרעש של המשחזת הזוויתית מקפיץ אותי. רני עומד ליד השולחן במרחק 4-5 מטרים ממני ומוריד גרדים מאיזשהו חלק. אנ

כולנו מתחזקים מאגר פדיחות, כאלה שעלו לחברה כסף. ובין כל אלה יש את זו שמקבלת כבוד במדף הבושה. שלי עלתה לחברה 100,000$ אם זכרוני אינו מטעני.
הייתי מהנדס פרויקט – אחראי על הצוות המכאני והצד הטכני מול

מה השכר שאתה מבקש?" הוא שואל".
נשימה עמוקה, מסתכל לו ישר בעיניים: "יותר ממה שאתה רוצה לתת,פחות ממה שאתה מוכן לתת."
לוקח לו רגע, הוא מתחיל לחייך, והמתח נשבר. עכשיו אפשר להתחיל לדבר.
הייתי כל כך עסוק בשאלה