פורום מו"פ. נוכחים המנכ"ל, סמנכ"ל, ראשי מחלקות, תותחי על בתחומים שונים, ושאר קודקודים. ואני מנסה להיבלע בצללים, עמוק בתוך הכסא.
וכמובן, המנכ"ל פונה אליי. "כבר חצי שנה שאתם מנסים לייצר את החלקים האלה. כל חודש מבטיחים שאוטוטו מפצחים את זה. בוא ותסביר לי כמו למטומטם מה הבעיה שלכם?"
יותר מדי עיניים עליי, השפתיים והגרון יבשים כמו חשבון הבנק שלי."אדוני המנכ"ל, אתה מבשל?"
שקט דממה מסביב.
"כן, לפעמים. מה הקשר" הוא שואל.
"תהיה איתי רגע. אתה אופה עוגות?"
"לא, זה כבר משהו אחר לגמרי. הכמויות צריכות להיות מדויקות, התזמון חשוב, אבל אני לא מזמין אותך לארוחת ערב, לאן אתה חותר?"
"לבשל זה כמו לכרסם פלדה. יש המון דרכים לעשות את זה נכון, והפלדה סלחנית. אבל אנחנו עובדים עם חומר מרוכב, ולצורך העניין, זה כמו לאפות עוגה.
זה בד מוספג בשרף דביק ש"נעלב" מאוד בקלות. חייבים להניח את כל השכבות בסדר ואופן מסוים על התבנית, ואם הנחת שכבה משמאל לימין או להיפך, התוצאה יכולה להיות מאוד שונה.
אם הנחת אותה לא במקום, היא נדבקת וכל החלק הולך לפח. אם התעטשת על השכבות, נגעת עם אצבעות שומניות, נתת לשערה להדבק לחומר, הוא התלכלך, התחמם, או פשוט התיישן, צריך לזרוק הכל ולהתחיל מחדש.
לוקח לנו זמן ללמוד "לאפות" את החלק הזה, כי יש המון ניואנסים שמגלים בדרך וקשה לצפות אותם מראש".
"סיפור נחמד, קנית עוד חודש אבל יאללה, תסיימו עם העוגה הזו, לפני שאני פונה לקונדיטור אחר".
שלושה חודשים מאוחר יותר, העוגה יצאה מהאוטוקלאב.
יצא יאמי!
