"ערן, ברוך הבא לחברה.
מקווים שקיבלנו את הרושם הנכון עליך, אבל רק למקרה שלא, הנה מוצר רציני שאנחנו עובדים עליו, וצריך לנייד אותו במחסן מצד לצד. ניתן לך לתכנן עגלה לזה, ואם תפשל, מקסימום נפטר אותך. לא מכה לפרויקט!"
מתרגש, מפחד, מתחיל!
למחרת מגיעים אורחים.
"אני ערן, מה נשמע? מאיפה אתה?" אני שואל בחיוך. הוא לוחץ לי את היד ועונה. "אני א', מהמשרד".
עוד לא נפל לי האסימון. פונה אל השני ולוחץ גם את ידו. "ואתה?" אני שואל, עדיין עם חיוך.
"אני ב', מהמשרד שליד". האסימון מתחיל ליפול. אווו ממש 007 פה. נהיה לי עור ברווז.
טלפונים בכוורת בחוץ, נכנסים לחדר לקבל דרישות עבור העגלה.
"תדאג שהיא לא תשקול יותר מ"ביפ", ושתהיה בגודל "ביפ ביפ". נשמע לי פשוט!
עובר שבוע ואני מציג תכן ראשוני.
א' ו-ב' מתלחששים. "תוסיף אפשרות לרתום אותה למשטח מתכת מתנדנד".
מה זה? לאן מתנדנד? המחשבות טסות. פונה ל-א' – "מה זאת אומרת מתנדנד? תדירות? תאוצות, זוויות? מה המשטח הזה?"
"לא יכול לומר לך, אבל תתכנן למשהו, ואם זה לא יהיה בסדר, נעיר לך".
עובר עוד שבוע והם שוב אצלנו במשרד.
"מצאתי פתרון" אני מציג כמו טווס.
שוב לחשושים – "עשית יפה, אבל הגלגלים לא מתאימים, זה צריך לנוע בשטח".
"מה שטח עכשיו?" אני שואל בחוסר סבלנות. "חול פודרה, אספלט, אדמה כבושה?""
זה מסווג, אבל תתכנן ונעיר לך אם זה לא טוב".
וככה משבוע לשבוע! שיהיה אפשר לגרור את זה אבל גם להזיז ידנית. שיהיה בטיחותי, אבל בלי ברקסים. שייכנס למסוק, אבל תנחש איזה. שיתאים לסביבה ימית, למדבר, לשטח בנוי, ולפני הירח. שזה יהיה לבן, אבל שחור.
כל שבוע צעד תימני. אבל מה - איכשהו, איזושהי עגלה בסוף נמסרת למשרד, או למשרד שליד, אני כבר לא עוקב.
וכמה חודשים אחר כך, אתה קולט באתר חדשות נידח ש"ביפ" קרה ב"ביפ". הדמיון ממריא ושכנעת את עצמך ש"ביפ" ו"ביפ" הם בדיוק הפרמטרים המתאימים לעגלה שתכננת ושאשכרה תרמת למשהו משמעותי.
אבל הבאסה היא שלעולם לא תדע!
ולמי שבדיוק בוחר תחום עבודה – זו התעשייה הביטחונית.
מתסכל ומרתק לסירוגין, מרגש בבוקר ומדכא בלילה, מעכשיו לעכשיו, או שלנצח נעבוד על הפרויקט. זה לא לכולם, אבל אולי בדיוק לך!
