מיומנו (וצלקותיו) של מתכנן מכני -

מעשה בשבב, ועין

2003. אני כלבויניק במחסן/אולם ייצור של חברת הנדסה ביטחונית.

מכין ארגזים למוצר שמתייבש במצבעה.

הרעש של המשחזת הזוויתית מקפיץ אותי. רני עומד ליד השולחן במרחק 4-5 מטרים ממני ומוריד גרדים מאיזשהו חלק. אני מסתכל על הגיצים, ואאוץ', אחד מהם חוצה את המרחק ביננו ופוגע לי בעין.

אני משפשף, הולך לשטוף, וחוזר לעבודה.

‍

למחרת העין עוד דומעת. אני מתעלם ועובד כרגיל.

ביום השני של הדמעות הבוס קולט איך אני נראה, ומעיף אותי מהמפעל לבדיקת עיניים.

מניח את הראש במתקן. הרופאה לוקחת מחט ומחטטת לי בגלגל העין. תחושה נוראית, ואני רואה ומרגיש את המחט - אי אפשר לעצום עיניים!

"תגידי, הכל בסדר? את רואה את השבב?" אני שואל כעבור כמה דקות חיטוט.

"חמודי, את השבב הוצאתי בשנייה, אבל נשארת עם זה בעין כל כך הרבה זמן שעכשיו אני מגרדת את החלודה החוצה..."

מאז, משקפי מגן, אזניות לרעש, כפפות, וביגוד מגן... בכל פעם שאני ליד ציוד סובב, ציוד חם, קר, כלי עבודה, ושאר צעצועים של המקצוע.

‍

תחסכו לעצמכם את הביקור אצל הרופא, תלמדו מהניסיון שלי, של כל הנגרים קטועי האצבעות וכו'...

תמונה של טכנאי שמשחיז פרופיל פלדה עם משחזת, וניצוצות שעפים לכיוון המצלמה.