ארבע שנים של לילות לבנים,
מתח, עצבים, ומגוון משברים.
בין לינארית למד"ח הראש מתפוצץ
וגם בתכן מכאני לא הכל נוצץ.
שרטוט ידני היה קורס מיותר,
ומעבר חום, העיקר שנגמר.
המרצים ברובם לא יודעים ללמד,
למוסד בו למדנו, זה לא מדגדג.
בסופו של דבר, קיבלנו "כנפיים",
יצאנו לשוק, בלי כיוון בינתיים.
ראיון ראשון, ההתרגשות בשיאה,
וברוך השם הצלחנו, כעבור עשרה.
מחלקה מקצועית, כל אחד נמר,
מתים כבר לראות איך הכל מתחבר.
ניגשים לעבודה והזמן קצר,
כי בישראל את הכל צריך למחר.
אז קיצרנו זמנים,
מי צריך חישובים?
המודל כבר מוכן,
הכי יפה בעולם.
רק שכחנו לשאול לאן זה זוחל,
מה הכוחות ואיך זה סובל?!
קורה מתכופפת? מי כבר זוכר
אבל השרטוט סוכריה, והבוס ממהר.
ממה שלמדנו לא השתמשנו בכלום.
אולי החלק יתאים, ואולי הוא פגום.
בשטח יתאימו, הקבלן יתאמץ,
ואם יהיה לנו מזל, זה לא יתפוצץ.
אז תגידו לי בבקשה - לא חבל על הזמן
שהשקעתם בתואר כזה מתוחכם?
תעצרו לשנייה, ולפני המודל,
קצת מחשבה, גם כשהבוס משתולל.
הנדסה היא יותר מלצייר חלקים
ודורשת מחשבה במגוון של תחומים.
ואם קצת קשה, או לא בטוחים
כיצד להתחיל ובאילו כיוונים
בכל חברה יש לפחות אחד,
שמוכן לעזור לכל אחד ואחת.
ואם אצלכם אין כזה איש
דעו שאני כאן לכל תרחיש!
בהצלחה במקצוע, יש עוד מספיק שנים
עד שתורכם יהיה להיות המורים!
